סיפורים מאיש בדיכאון

Happy End

ש. היה איש שקט וחרד אנשים הוא היה  בן 40 פלוס וגר בדירה קטנה . ל ש. לא היתה עבודה סדירה המחייבת להתייצב כל בוקר אלא הוא היה עוסק בכל מיני חלטורות שהיו מספקות צרכים צנועים שלו.  בקשר למקצוע שלו : ש. חשב שהוא מהנדס תוכנה והיו אנשים שהסכימו עם הגדרתו וכתוצאה הם סיפקו לו כל מיני פרוייקטים . בקיצור ש. עבד מהבית ומיזער יציאות שלו החוצה.

הכל התחיל כאשר השכן מלמעלה מכר דירתו ושכנים חדשים התחילו שיפוץ ארוך וחודרני. אחרי שהשכנים מלמעלה סיימו את השיפוץ, שכנים אחרים מלמטה התחילו, אחר כך השכנים משמאל הצטרפו לקדחת שיפוצים ואחר כך מימין (טוב שמרחב שלנו הוא 3D). בנוסף כדי להשלים את הגיהנום השכנים ממול בנו ברכה ענקית (ללא היתר כמובן) ובערבים כאשר שיפוצים היו מסתיימים צעירים וצעירות עם מוסיקה רועשת הצטופפו בברכה וחגגו עד שעות הבוקר.

בקיצור חיים שקטים של ש. הפכו לגיהנום – כל בוקר ש. התעורר עם רעש של קידוחי קירות שהמשיך עד הערב ובערב מתחיל “נשף של שטן” בבריכה שהמשיך עד הבוקר.

בהתחלה ש. לא נכנע הוא פעמים רבות התקשר למשטרה  והתלוננן על מטרד רעש לא סביר ובמשטרה היו אומרים שהעיריה מטפלת במטרדי רעש וכאשר הוא פנה לעירייה הם היו אומרים שהמשטרה מטפלת במטרדים, ש. נכנס לפינג-פונג אינסופי ובסוף הפסיק להטריד גם עיריה וגם משטרה.

ש. התגבר על הפחד שלו כלפי אנשים  זרים ופנה ישירות לבעלי הדירות – תשובותם היו איזומורפיות עד כדי סדר ל צירוף הבא “…. זה דירה שלי ואני עושה מה ש בא לי…. לך תקפוץ …. לך לרוסיה…” . בסוף ש.  פנה ישירות לקבלנים  ותשובתם היו איזומורפים לצירוף הבא: “… אני רק מפרנס משפחתי …. מחר אנו מסיימים …”

בסוף ש. התעייף  ונכנע , הוא והפסיק לעבוד על הפרוייקטים הוא היה תשוש אפילו לצאת מהבית לקנות אוכל ולהתאוורר. כל היום הוא שכב על הספה ושמע קידוחים או צרחות צעירים בברכה ואכל שימורי חתולים שקנה לפני המון זמן לחתולי חצר.  לפעמים הוא הרגיש שהוא כאילו חייל בחפירות בזמן מלחמת עולם הראשונה  איפהשהו במערכת וורדן.

אלוהים שכח אותו. קודם ניתקו לו חשמל – קבלן חובבן אחד החליט לעשות “קומבינה” ובטעות ניתק  שעון חשמל של ש.. קבלן חובבן אחר הניח ערמת פסולת ליד דלת כניסה של ש. ולמעשה חסם את הכניסה לדירתו  לחלוטין (הקבלן חשב שאף אחד לא מתגורר בדירה). 

אבל גם במדינת ישראל יש אנשים עם טוב לב. אישה אחת (ניתן לה שם ל.), היא אישה מאוד אסרטיבית ופרקטית אך בודדת (מבחינת זוגיות) התגוררה לא רחוק מ ש. ומפעם לפעם חשבה על הקשר זוגי עם ש.. לשם כך נהגה לבקר ש. ולהביא אוכל ביתי כדי לפנק אותו. גם הפעם  ל. הגיעה עם שקיות  אוכל וראתה שהדלת חסומה  ומייד פרצה בצעקות על הקבלנים ודיירים. הצעקות השפיעו ובסופו של הדבר בקושי רב היא הצליחה לחדור לדירתו של ש.. באותו רגע ש. שכב על הספה ולא הבחין בה והיה תשוש ואדיש.

 ל. מייד התקשרה ולחברתה ספרית ולחברתה ספרנית ולחברתה עוזרת עו”ד קפלן…. ובסוף  היא התקשרה למשטרה ועיריה. היא נסעה  ישירות למשרד הרווחה וסיפרה כל הסיפור על ש. וגרמה לעובדות הרווחה אפילו להזיל דמעות והן כולן השמיעו  “זה לא ייאומן ,אנחנו חברה הומנית!!!”.   הן הבטיחו מייד לבקר את האיש ולהוציא צו אישפוז כפוי.  ל. עזבה את משרד הרווחה עם תחושת נעימה שהיום היא הצילה בן אדם.

 משרד הרווחה כידוע עוסק בכל דבר חוץ מלעזור לנזקקים אמיתיים. ברגע ש ל. עזבה את המשרד וצוות המשרד היה עומד לצאת להציל את ש. המסכן , אדון מושיקו הגיעה למשרד הרווחה. אדון מושיקו היה מוגדר כחולה דיכאון ואובדני. לאמיתו הדבר אדון מושיקו לא היה דיכאוני בכלל ואהב מאוד חיים ,נשים וכלבים וכתוצאה מזה שנא לעבוד כמובן . בקיצור במקום לעבוד מושיקו הלך למרפאת בריאות נפש מקומי הוציא מסמכים על הדיכאון ונטיית התאבדות וכתוצאה קיבל קצבה שמנה מביטוח לאומי פלוס דיור סוציאלי ועוד ועוד. מושיקוה הוא איש טוב לב והוא אוהב לעשות הצגות  (מול נשים במיוחד)  ע”מ לקבל תשומת לב. ההצגה של מושיקו היה די יצירתית הוא השיג תרופות פלצבו (תרופות דמה) והגיע למשרד הרווחה ע”מ לעשות הצגת התאבדות, הוא התחיל לבלוע את התרופות דמה אחד אחרי שניה והקפיץ כל הפקידות והן התחילו להרגיע  ולשכנע אותו להפסיק, מישהי הביאה לו כוס מים, אפילו איפשרו לו לעשן במשרד, שאלו אותו למה הוא מנסה להתאבד וסיפרו לו סיפורים.  בקיצור מושיקו קיבל מנה שמנה של תשומת לב נשית.

 מה עם ה ש. ?  ש. נשכח, זכרון לעובדות רווחה הוא קצר טווח, איש חומרה היה אומר שזכרונן שלהן מבוסס על קבלים כמו DRAM chip וזקוק ל ריענון בקצב קבוע אחרת קבלים מתרוקנים ומידע נמחק.   הריענון לא הגיע ו גורלו של ש. נחרץ.

עברו עוד כמה ימים וקבלן חובבן אחר חסם סופית את הדלת של ש.  ב שקי אשפה ושקי חול. אחר כך אינסטלטור חובבן אחר סגר מים (הוא בעצם שכח לפתוח את הברז של ש. בחזרה כי מיהר למשחק כדורגל).

עברו עוד כמה ימים ו ש. שם לב שפתאום היה שקט מוחלט – צעירים לא צעקו, קידוחים לא עבדו הוא קם בקלות  מהספה והסתכל בחלון – לא היה אור ולא יהי חושך , לא היה כלום בחלון. ומחשבה חמה ומתוקה חדרה במוחו – אני מת !!! אין שכנים, אין שיפוצים, אין אנשים.  ואני  יכול מיליון שנים לשכב על הספה שלי ולקרוא ספרים!!!   למה לחיות בחברה איפה אתה יכול לדמם באמצע הרחוב הומה אנשים ואף אחד לא יגיש עזרה! סוף-סוף אני השתחררתי מחברה נוראית זו.

סוף סיפור